אורי קליין כתב מפסטיבל קאן על הסרט החדש של נורי בילה ג׳יילאן ש... ״הוא אינו מהסס להקדיש דקות ארוכות לשיחות בין הגיבור לשתי הנשים בחייו, שמתרחשות בחלל אחד, והן נשמעות מדוייקות ואמינות עד שיש תחושה שהן מאולתרות״.
למה יש הבדל בין סצינות עם טקסט כתוב לסצינות עם טקסט מאולתר? למה צופים יודעים לזהות את הסצינות המאולתרות?.
זה גם בגלל האורך של הסצינות כי תסריטאים נוטים לערוך טקסט לאורך המינימלי ההכרחי. יעילות. קצב.
אבל ההבדל הוא גם במשחק. שחקנים נראים שולטים מידי בסצינה. לא רק ב״סצינה שלהם״ אלא גם בשל הפרטנר.
כבמאי אני אוהב ששחקנים לא יודעים מה מטרות הסצינה והפעולות המשחקיות של השחקן השני. אני גם מבקש מהשחקן לקבל החלטות אמיתיות בזמן הסצינה ולשקול לעשות או לא לעשות פעולות או doings שהוא אף פעם לא עשה בחזרות כדי שהוא יחשוב ויתלבט באמת.
כמורה למשחק אני טוען ששחקנים לא מבינים איך ליישם ביטים במשחק, מלמדים בדרך כלל לנתח ביטים מול הנייר אבל פרטנר מביא לך המון ביטים נוספים במשחק שלו.
המון זמן נאחזתי בניסוח שאומר שביט זה ״שינוי של מהלך המחשבה/זרם התודעה של הדמות״ וביקשתי מהשחקנים להכניס את השינוי במחשבה לדיאלוג הפנימי ולא להשאיר אותו על הנייר.
בזמן האחרון אנחנו עובדים בקבוצת המתקדמים עם טכניקה אחרת - בשלב החזרות השחקנים עושים את הסצינה פנים אל פנים וכל שחקן אומר לאורך הסצינה ״מה הוא מבין״ ו/או ״מה הוא מחליט״ מרגע לרגע. כל תובנה או החלטה חדשה היא ביט!, הרבה ביטים נובעים מהפרטנר ואיך שהוא משחק ולא מהטקסט.
הרבה רגשות שאני כשחקן פתאום מרגיש הם ביט. כל ביט מייצר מכשול חדש ופעולה חדשה והמשחק הופך להרבה יותר חי ודינאמי. הניתוח של הטקסט חושף בדרך כלל כארבעה - חמישה ביטים אבל העבודה עם הפרטנר מוסיפה עוד עשרה!, זה ההבדל בעירנות ובדינמיקה בסצינת אימפרוביזציה מול טקסט כתוב.
*לחלק זה בטח מזכיר את מייזנר אבל שחקנים מייזנרים בדרך כלל טובים בדיוק כמו שהפרטנר מולם. מול פרטנר אנמי הם אנמיים ומול פרטנר תותח הם מפציצים ונהדרים. אני אוהב את האסתטיקה של המשחק המייזנרי.
(סוכן של שחקן נהדר שמשחק בעזרת מייזנר התקשר אלי לשאול למה השחקן שלו שהוא מופלא כשהוא משחק לא עובר אף אודישן ואפילו לא מגיע למטצ׳ינג - זה בגלל שבאודישן הפרטנר שלו משחק כמו מלהק/ת מחד ומאידך אין לו מספיק דברים להיאחז בהם מתוך עצמו בזכות שאר העבודה שלו על הסצינה).
Comments